טוביה כ"ץ | צופיה הרבנד
- יורם בוזגלו
- 31 באוג׳
- זמן קריאה 32 דקות
עבודת סמינריון בנושא: ניגודים, אחדות ומה שביניהם במחשבה היהודית וביצירתו של טוביה כ"ץ
מכללת אמונה
מגמת עיצוב גרפי שנה ד'
אדר התשס"ט
עבודת סמינריון בנושא:
ניגודים, אחדות ומה שביניהם
במחשבה היהודית וביצירתו של טוביה כ"ץ
מגישה: צופיה הרבנד
ת"ז 021935697
שם הקורס: סמינר "מקום"
מנחה: שושי סרברו
תוכן העניינים
מבוא
פרק ראשון עמוד
1. קיומם המהותי של ניגודים מול אחדות בעולם 2
1.1 מעשה בראשית
1.2 התורה הפותחת בשניוּת
1.3 רעיון "האחדות הכוללת" במשנת הרב קוק
2. ניגודים מול אחדות בנושא האמנות 5
2.1 הניגוד בין המופשט למוחש באמנות
2.2 הניגודים באישיותו של האמן היהודי הראשון
2.3 ניגודים, אחדות ומה שביניהם בשני שירים מן השירה הדתית
3. ניגודים מול אחדות בנושא הנישואין 9
4. שלבי המעבר בין האחדות לניגודים ובין הניגודים לאחדות 11
4.1 התנועה השוטפת בין שני הקצוות
4.2 דגמים קבליים של שלבי המעבר בין האחדות לניגודים
ובין הניגודים לאחדות
4.3 ארבעת שלבי ההתפתחות על פי דבורה ואילן נוב
5. דיון ומסקנות מהפרק העיוני 15
פרק שני
1. ביוגרפיה של האמן טוביה כ"ץ 17
2. קווים להתפתחות יצירתו של טוביה כ"ץ 19
3. מהגותו של האמן טוביה כ"ץ בנושא נגודים, אחדות ומה שביניהם 20
4. ניתוח יצירות נבחרות של האמן טוביה כ"ץ 22
5. דיון ומסקנות מניתוח היצירות 30
ביבליוגרפיה
מבוא
עולמנו מורכב במהותו מניגודים רבים ומגוונים. יש ונדמה כי ניגודים אלו מתנגשים זה בזה בעצמה רבה וכי לא יוכלו לדור לעולם בכפיפה אחת, אולם לעיתים בנצנוץ של רגע ניתן לראות כיצד הניגודים מובילים יחד לאחדות ולהרמוניה וכי כל אחד תורם את חלקו הייחודי בעולם.
עבודה סמינריונית זו מבוססת על חוויתי האישית הן כאדם יהודי מאמין והן כאמנית כי נושא האחדות והניגודים הינו מהותי ביותר והוא נותן את אותותיו ברבים משטחי החיים.
העבודה מחולקת לשני פרקים: פרק ראשון שעניינו מחקר עיוני בנושא ניגודים, אחדות ומה שביניהם; ופרק שני שעניינו קישור נושא זה לרובד חזותי.
בפרק העיוני אבחן תחילה האם הנחת היסוד נכונה – האם אמנם עניין הניגודים והאחדות הוא כה בסיסי ומהותי? אנסה לענות על שאלה זאת בעזרת מקורות יהודיים.
לאחר מכן אבחן את הנושא של ניגודים ואחדות בפריזמה של שני תחומים מרכזיים בעיני: תחום האמנות ותחום הנישואין, כפי שהם מופיעים במחשבה היהודית לסוגיה.
התמקדותי בתחומים אלה היא רק דוגמה הבאה להמחיש כיצד נושא הניגודים ואחדותם מופיע בכל שטחי החיים; אם כי אין זה מפחית מחשיבות הנושא כלפי כל תחום בפני עצמו.
לבסוף אנסה להעמיק בנושא בראייה המתייחסת לשלבים שונים בין המעבר מהאחדות השלמה – אל ההתפרטות לגוונים ולחלקים השונים, ולהיפך. ראיה זו מוצאת את ביטויה בכתבי הראי"ה קוק, בכתבי הקבלה ובכתבים יהודיים מאוחרים יותר.
לסיכום הפרק העיוני יוקדש תת הפרק "דיון ומסקנות" בו אסקור בקצרה את תוכנו של הפרק ואנסה לחלץ מסקנות מעניינות שעלו מתוכו.
בפרק השני של העבודה אקשר את הנושא של ניגודים ואחדות ליצירתו ולהגותו של האמן טוביה כ"ץ. טוביה כ"ץ הוא צייר מוערך ומורה רוחני דגול. ציוריו מאופיינים בסגנון המופשט הלירי והוא מרבה לעסוק בפן החינוכי והרוחני של המציאות. בפרק זה תינתן סקירה ביוגרפית על חיי האמן וישורטטו קווים להתפתחות יצירתו; לאחר מכן אביא מעט מהגותו בנושא של ניגודים ואחדות ולבסוף אנתח מבחר מיצירותיו.
לסיכום הפרק החזותי יוקדש תת הפרק "דיון ומסקנות לפרק החזותי" ובו אנסה להסיק מסקנות בקשר ליצירתו של כ"ץ וכן לקשר את יצירותיו לנושא עבודתי - אחדות, ניגודים ומה שביניהם.
1. קיומם המהותי של ניגודים מול אחדות בעולם
1.1 מעשה בראשית
בידוע הוא שכאשר רוצים לבחון דבר לשורשו ולחדור עד לעומקו[1], מתחילים בַּראשית של אותו דבר.
לכן אפתח את הבירור מבראשית - מפסוקי הבריאה של האיש והאישה:
בראשית א, פסוק כז:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית ב, פסוקים יח-כג:
וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה [...]
מורכבות התיאור של בריאת האדם מעלה את השאלה – האם האדם נברא כאחד או שמא כשניים נפרדים? שהרי בתחילה מתואר אדם אחד: "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"[2], אך לאחר מכן נכתב: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"?! האם מקורו של האדם בשניוּת או באחדות?
במדרש רבה[3] אנו מוצאים התייחסות מעניינת לחיבור בין שתי האפשרויות:
"ויאמר א-לוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו [...] בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו-פרצופים בראו ונסרו" .
כלומר, האדם נברא איש ואישה כאחד – וננסר לשניים נפרדים כחלק מתהליך הבריאה.
וכך כותבים אילן ודבורה נוב בספרם "כנפי רוח"[4] בעניין זה:
עניינו של תהליך הנסירה הוא לאפשר הפרדות של חלקים, דיפרנציאציה מובחנת, פתיחת מרחב מחיה למרכיבים שונים לשם היווצרותם הייחודית והבלתי תלויה.
תהליך זה של הבדלה מצוי לאורך כל תיאור הבריאה – אפשר שהוא המפתח לה.
אם כן, נראה לפי מעשה הבריאה שיש עניין מיוחד ומהותי דווקא בתיאורים השונים זה מזה – מצד אחד יש עניין לאחדות, אדם שלם בצלם אלוקים, אך מצד שני יש עניין גם בהיפרדות של השלם לשני חלקים שונים ונבדלים זה מזה.
1.2 התורה הפותחת בשניוּת
את עניין הקיום הבסיסי של ניגודים ואחדות אנו מוצאים גם בדבריו של ר' המנונא[5] כאשר הוא מדבר על האותיות בהן פותחת התורה (בספר בראשית): "מצאנו אותיות [בסדר] הפוך: ב' בראשונה [...] היינו: 'בראשית', 'ברא' [...] ואחר כך א' בראשונה היינו 'אלוקים', 'את'".
רב המנונא מקשה: למה התורה מתחילה ב-ב' ורק אח"כ ב-א'? והתשובה היא שהאות א' מייצגת את האלוקות המוחלטת (א=אחד), ואילו האות ב' מייצגת את השניוּת (ב=שניים).
התורה ניתנה לבני אדם, השרויים במצב של שניות בעולם הזה, ולכן היא פותחת באותה שניות והפרדות, באותם פרטים שאינם מתאימים למלאכים השרויים קרוב לָאחד.
1.3 רעיון "האחדות הכוללת" במשנת הרב קוק
מכאן אעבור להגותו של הרא"יה קוק בנושא. אחד ממונחי היסוד בהגותו של הרב קוק הוא "האחדות הכוללת", והוא הרבה לעסוק בנושא של האחדות מול הניגודים והפרטים היוצאים ממנה. נביא כאן רק מעט שבמעט מתוך דבריו:[6]
מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, ווהרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור.
וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה.
והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאוד, עד כדי קצף איתן של קודש. ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר ונוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל.
ובמקום אחר:[7]
המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים.
ועוד:[8]
תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד. וזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד.
הרב מבהיר כי בעין "חומרית", מתגלים לעיננו פרטים שונים הנראים כמנוגדים האחד לשני. אך כאשר ההסתכלות היא פנימית ("ההסתכלות הרוחנית") לפתע מבינים כי הכל אחדותי, ונעשה "שלום חודר ונוקב" בין כל הפרטים.
אם כן, ראינו כי עניין הניגודים ואחדותם אכן עומד בבסיס בריאתו של העולם, ולכן הינו מהותי כל כך ויש לשער כי נמצא אותו משתקף בנושאים רבים ורחבים בחיינו.
בפרקים הבאים אנסה לסקור את העניין בפריזמה של כמה נושאים נבחרים.
2. ניגודים מול אחדות בנושא האמנות
2.1 הניגוד בין המופשט למוחש באמנות
הרב אליעזר חיים שנוולד[9] מעלה דילמה קשה בקשר ליחס היהדות אל אמנות המוזיקה:
האם יש ליהדות גישה יחודית למוזיקה? היהדות היא אמונה מונותיאיסטית שמאמינה בעולם אלקי מופשט ובמציאות אלקית שאין לה גוף ולא ישיגוה משיגי הגוף. לעומתה האלילות השתמשה בהגשמה ממחישה. התורה הדגישה בעשרת הדיברות את ההתנגדות להגשמת מימדים רוחניים באמצעות סמל ותמונה מוחשיים: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת [...]'[10]. המפגש בין האדם לאלקיו הוא עמידה אל מול הנשגב והבלתי מוחש:[11] 'וידבר ד' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול'.[12] היהדות טיפחה את ההשתוקקות לדבקות רוחנית בקב"ה לעבודת ד' אל מול הבלתי נתפס, לתחושת הנוכחות המתמדת לנוכח האלקות הטרנסצנדנטית.
אם כן, האם באמת תיתכן השקה בין היהדות לאמנות? בין המופשט למוחש?
התשובה היא שאכן יכול להווצר קשר נפלא, דווקא בגלל הפרדוקס הזה.
המטרה היא להצליח לבטא את המופשט בצורה שלא תפחית את גדולתו של המופשט.
וכך הוא ממשיך את דבריו:
שירת הלוויים במקדש לא נועדה להיות "מוזיקת רקע" אלא חלק אינטגרלי מעבודת הקודש והשראת השכינה. המוזיקה לא היתה רק קישוט אמנותי של המילים, כדי להנעימם לאוזן, וחשיבותה לא נפלה ממילות השיר שמביעות את התוכן. למנגינה יש מעמד עצמאי והיא לכשעצמה אמורה לבטא תכנים עמוקים וגבוהים שמעל ליכולת הביטוי.
2.2 הניגודים באישיותו של האמן היהודי הראשון
ומכאן לסוגיית האמן היהודי הראשון, בצלאל, אשר נבחר לבניית המשכן:[13]
שמות ל"א, פסוקים א-ג:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר.
רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.
וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.
בדמות בצלאל, שניתן לראות בו מעין אב-טיפוס לאמן היהודי, אנו מוצאים שלל ניגודים:
1) הניגוד בין דיבור לאמירה (בפס' א') הוא הניגוד בין גבול לרחמים (לדבר=גבול, לאמר=רחמים, עפ"י הרשב"י).
2) השם "בצלאל" עצמו מכיל את הניגוד בין פסיביות וקבלה – האמן יושב בצל הא-ל ומקבל ממנו חסד והשראה; לאקטיביות ונתינה - האמן המגלה צלילים ומחדש דברים, פועל אקטיבית.
3) גם ייחוסו של בצלאל מעיד על ניגודים: "בן אורי" – קשור לאור, "בן חור" – מלשון חיוור, ללא גוונים – קשור לחושך.
4) "רוח אלוקים", כלומר ההשראה האלוקית, מתבטאת מצד אחד ב"חכמה" – רעיונות מופשטים, ומאידך ב"תבונה" – ברעיונות אנליטיים ובפרטים. המיזוג ביניהם מתבצע ב"דעת" – השילוב בין החכמה המופשטת לתבונה ה"מעשית" והמפורטת.
2.3 ניגודים, אחדות ומה שביניהם בשני שירים מן השירה הדתית
כתיבת שירה גם היא אמנות, אמנות הביטוי במילים. ביטוי חזק ביותר של ניגודים ניתן למצוא בשירתם של משוררים דתיים בני זמננו. במסגרת עבודת מחקר זו בחרתי לעסוק בשני שירים העוסקים במתח התמידי בין שני ניגודים ולנסות לנתח אותם בהקשר זה.
השיר הראשון שבחרתי נקרא "Subtext שֶׁל בַּחוּר-יְשִׁיבָה" ונכתב על ידי נחום פצ'ניק, נצר למשפחת אדמו"רים, בוגר ישיבות שונות וממייסדי כתב העת "משיב הרוח".
אביא להלן את השיר בשלמותו:
Subtext שֶׁל בַּחוּר-יְשִׁיבָה[14]
הַגּוּף.
אֲנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ הַגּוּף הַנִּסְתָּר
אֲלֵיכֶם, חַיִּים, גּוּפִי שֶׁלִּי רוֹצֶה לְהִתְעוֹרֵר.
עִם הָאָבִיב אַלְפֵי פְּרָחִים זוֹרְמִים בִּוְרִידַי הַסְּמוּיִים.
אֵלַיִךְ אֲהוּבָתִי הַגּוּף דַּיְקָא הַשָּׁחוּם מִתְעוֹרֵר
שׁוּטִי שׁוּטִי אֲהוּבָתִי שׁוּטִי שׁוּטִי אֵלַי
הַגּוּף יְגַלֶּה לָנוּ פְּלָאוֹת וְעוֹד פְּלָאוֹת
אַתְּ חַכִּי לִי
בָּאָבִיב הַמַּקְסִים שֶׁלְּפָנֵינוּ וְאֶחְזֹר
מִתּוֹךְ הַגּוּף אֲנִי צוֹרֵחַ
בֹּקֶר טוֹב עוֹלָם
וְהַגּוּף בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
אוֹר גָּנוּז מֵה'
רוֹטֵט מִכַּפּוֹת רַגְלָיו
וְעוֹלֶה בִּצְעָקָה לָרָקִיעַ.
בֹּקֶר טוֹב לָכֶם נוֹסְעִים
הַמְרָאָה נְעִימָה וּבְטוּחָה
לֵיל הַסֵּדֶר קָרֵב וּבָא
הַלַּיְלָה הַזֶּה גּוּפֵינוּ בְּנֵי חוֹרִין.
כותרת השיר מובילה את הקורא לחשוב מהו ה-Subtext, כלומר מהו העניין שמעסיק בחור ישיבה "בין השורות". אותו עניין שלא נאמר מפורשות, אך לעיתים יש בו יותר מן הנאמר.
ובכן, כבר במילה הפותחת של השיר, מתגלה כי הגוף הוא הנושא המעסיק את הכותב. לאורך כל השיר עולה בקשה פנימית המתעוררת מן הגוף עצמו: "אֲנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ הַגּוּף הַנִּסְתָּר...", "מִתּוֹךְ הַגּוּף אֲנִי צוֹרֵחַ". מהי הזעקה? הגוף, שסביר להניח שהוא נמצא שעון על סטנדר או ישוב על כסא מול דפי גמרא, דורש את שלו. הוא דורש להתעורר לחיים, לחוש את האביב: "עִם הָאָבִיב אַלְפֵי פְּרָחִים זוֹרְמִים בִּוְרִידַי הַסְּמוּיִים". יש תחושה שהגוף מביא עמו שחרור מסויים, שחרור המשפיע גם באופן נפשי: "הַגּוּף יְגַלֶּה לָנוּ פְּלָאוֹת וְעוֹד פְּלָאוֹת". שחרור הגוף מפנה מקום גם לקשר עם אדם אחר, קשר של אהבה: "שׁוּטִי שׁוּטִי אֲהוּבָתִי שׁוּטִי שׁוּטִי אֵלַי".
לקראת סוף השיר מופיע מפנה רעיוני, הרואה את הגוף כחלק מישות רוחנית:
"וְהַגּוּף בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא / אוֹר גָּנוּז מֵה' / רוֹטֵט מִכַּפּוֹת רַגְלָיו / וְעוֹלֶה בִּצְעָקָה לָרָקִיעַ."
"אתערותא דלתתא" הינו מושג בארמית שפירושו: "התעוררות מלמטה". מושג זה קיים בשימוש נרחב בספרות הקבלה, לצד המושג המקביל לו: "אתערותא דלעילא", שפירושו: "התעוררות מלמעלה". "אתערותא-דלתתא" היא התעוררות נפשית שבאה מצד האדם. הוא מעורר את ליבו לעבודת-ה', מתגבר על חומריותו ומנסה להתרומם ולהגיע לקרבת אלוקים. "אתערותא-דלעילא" היא רוח-טהרה שנופלת על האדם מלמעלה, לעיתים אף מבלי שהוא עצמו יהיה מוכן וראוי לכך.
הגוף, אם כן, מופיע בשיר זה כהתעוררות מצד האדם, שהינה חלק בלתי נפרד מתהליך רוחני של התקרבות האדם לבוראו. הגוף מכונה גם: "אוֹר גָּנוּז מֵה'" – כלומר, בגוף החומרי עצמו גנוז וחבוי אור רוחני, שה' כביכול החביא בתהליך הבריאה, וכאשר האדם מגלה את כוחות הגוף, הוא בעצם מתקרב אל ההשראה העליונה. הגוף "רוֹטֵט מִכַּפּוֹת רַגְלָיו / וְעוֹלֶה בִּצְעָקָה לָרָקִיעַ" – מתוארת כאן כּוּליות של התהליך, מכפות הרגליים – המקום הכי קרוב לקרקע – ועד לרקיע. כלומר, בגוף קיימת היכולת להביא את האדם עד למדרגות רוחניות גבוהות מאוד.
השורות המסיימות את השיר הן: "לֵיל הַסֵּדֶר קָרֵב וּבָא / הַלַּיְלָה הַזֶּה גּוּפֵינוּ בְּנֵי חוֹרִין". השורות האלה מסכמות את הרעיון המרכזי של השיר, והוא "לעשות סדר" בגוף ובנפש, לשים כל חלק במקומו הראוי ובכך להקנות גם לגוף מעמד של "בן חורין", של חופש ושחרור ההכרחיים לו על מנת שגם הנפש תתפקד במלוא עוזה.
יש כאן, אם כן, ביטוי מובהק לעיסוק בניגודים בין הגוף לנשמה, שבתחילת השיר נראים מעט סותרים אך לבסוף הכותב מגיע להשלמה הדדית ביניהם ולאחדות הנותנת מקום לכל אחד מן הצדדים.
השיר השני בו בחרתי לעסוק נקרא "רשות" ונכתב על ידי סיון הר-שפי, משוררת הבאה מן העולם הדתי, בעלת תואר מוסמך בספרות עברית ומלמדת בבית המדרש "עורי" בירושלים.
רשות[15]
אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי הַיּוֹם
לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ
וְרָאִיתִי נוֹפִים לֹא שְׁאוּלִים מֵעִמְּךָ
וְהָאוֹטוֹבּוּס צָפוֹנָה הָלַךְ וְהִתְרַחֵק מִיְּרוּשָׁלַיִם
וְעִם זֹאת הָיִיתִי בַּחֲצַר קָדְשְׁךָ
וְנִרְדַּמְתִּי עַל סַפְסַל-הַגַּן
וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי הָיוּ שִׁמְךָ
וְכָל הַנּוֹפִים שֶׁרָאִיתִי - פֵּרוּשׁוֹ
המושג "רשות" המופיע בכותרת השיר לקוח משירת הקודש של ימי הביניים. שירי ה"רשות" היו שירים קצרים שנקראו כך מכיוון שבאמצעותם נטל החזן בבית הכנסת רשות מן הציבור לשמש כשליחו לפני הקב"ה לפני התחלת התפילה.
בשיר עצמו המשוררת אכן פונה אל האלוקים, אך הסגנון אינו סגנון תפילה המוכר לנו מן המסורת, אלא דיבור פשוט וישיר.
החלק הראשון של השיר מתאר מצבים יומיומיים שכביכול לא קשורים לא-ל: אמירת מילים, צפיה בנופים, נסיעה שגרתית באוטובוס. יש אפילו הרגשה של ריחוק מסויים: "נוֹפִים לֹא שְׁאוּלִים מֵעִמְּךָ" - כביכול המשוררת טוענת שהיא לא "הזדקקה" באותו יום לחסדי הא-ל.
בחלק השני, חל מפנה בהתייחסות: "וְעִם זֹאת הָיִיתִי בַּחֲצַר קָדְשְׁךָ" - למרות כל המעשים השגרתיים, אומרת המשוררת, בכל זאת הייתי בחצרות קודשך - מקום קדוש הקרוב לאלוקים. ומסיימת בשתי שורות נפלאות בעיני: "וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי הָיוּ שִׁמְךָ" - כאן היא "מתחרטת" על אמירתה הקודמת, כי המילים שאמרה היו סתמיות, ומגיעה להבנה חדשה כי כל הדברים היו בבחינת "שם" של אלוקים (כידוע, לאלוקים יש שמות שונים המייצגים מהויות שונות של האלוקות). "וְכָל הַנּוֹפִים שֶׁרָאִיתִי – פֵּרוּשׁוֹ" – כל הנופים שראתה המשוררת היו מעין פירוש לשם של האלוקים, התגלות מסויימת של מהותו והופעה שלה בדרך הטבע.
לסיכום, בתחילתו של שיר זה מתוארת הרגשה של ריחוק מאלוקים, הרגשה של חיי יומיום פשוטים ותלושים מן "הקודש". אולם במהלכו של השיר חל מפנה: מופיעה ההבנה שגם העולם הארצי, הכולל את מעשי האדם ודיבוריו וכן את הטבע, הוא גילוי מסויים של אלוקות בעולם, והוא קשור בקשר בל ינתק מן העולם העליון. מופיעים כאן הניגודים בין ריחוק וקרבה, בין יומיום לקדושה ונשזרים זה בזה למארג אחד פלאי.
3. ניגודים מול אחדות בנושא הנישואין
קשר הנישואין מזמן באופן טבעי התייחסות כאשר מדובר על שני קצוות ואיחודם, שהרי בנישואין למעשה איש ואישה נפרדים ושונים זה מזה בוחרים לדור ולחיות בכפיפה אחת.
כיצד דבר פרדוקסלי כזה יכול להצליח? האם אין פה רמיסה של הפרטיות של כל אחד מהם?
אומר הרב דרייפוס בספר "רעים האהובים – דרשות חתונה":[16]
אכן הנישואין נתפסים לא פעם כשלילת החירות האישית וככניעה בורגנית של הרצון החופשי. אך אין הדבר כן. הרווק החופשי הוא המשועבד: משועבד לאגו שלו. הוא אינו מסוגל לחרוג מעצמו, להעניק, להאיר פנים [...] הנישואין הם הזמנה למימוש גבוה של החירות האישית. חירות המסוגלת גם לוותר על החירות. להצטמצם, לתת מקום, להתכלל באחר. מתוך כך, דווקא בהם יש פוטנציאל לחירות אמיתית.
נעמי וולפסון, מדריכת כלות ויועצת זוגית, מרחיבה בנושא זה של הקיטוב בין העצמיות הבודדת ליחד המשותף, כאשר היא מתארת את שני הקצוות במילים הדומות צלילית: "אוטונומיה" מול "אינטימיות".
וכך היא כותבת בספרה "ודבק באשתו":[17]
יצירת שיווי משקל נכון בין אינטימיות לאוטונומיה נוגעת לציפור הנפש של נישואין
מוצלחים. המצב החדש מאפשר דינמיקה מתמדת, "רצוא ושוב" בין איש לאישתו בציר הנע בין ה"אני" ל"אנחנו". כל אחד חווה בקרבו את הקונפליקט הפנימי שבין הרצון לאינטימיות מחד לבין הרצון לאוטונומיה מאידך [...]
כיצד ניתן ליישב קונפליקט פנימי זה?
למעשה, נישואים בנויים היטב מציעים פתרון ומענה למצב הדיאלקטי בנפש האדם:
אינטימיות במידה הרצויה מחד, ותמיכה הדדית לפיתוח האישיות האוטונומית של כל אחד מבני הזוג מאידך.
מכאן ניתן להסיק כי למעשה תהליך הנִיעה בין ניגודים ("אוטונומיה" נפרדת לכל אחד מבני הזוג) לבין אחדות ("אינטימיות") הוא הוא זה היוצר את השלמות וההרמוניה הראויות: "במצב האופטימלי, כבר אין ראייה דואלית של אוטונומיה לחוד ואינטימיות לחוד, אלא ראייה אינטגרטיבית שבה הזוג מסוגל לשאת את שני הערכים בו-זמנית"[18].
הנישואין מזמנים לנו מפגש בין שני קטבים נוספים – הספונטניות וההשראה מצד אחד, מול העבודה והעמל מהצד השני.
הגישה הרומנטית השולטת כיום בעולם טוענת שהאהבה הינה התרחשות ספונטנית וסוחפת בין בני זוג. יש בה מימד של הפתעה, של שמחה עמוקה דווקא בשל "המקריות" שבדבר. מולה ניצבת הגישה השניה, הגישה של העבודה, הסוברת שבכדי לבסס זוגיות טובה נדרשים עבודה ועמל רבים. זוגיות שיזניחו אותה או יחכו ל"השראה" ללא יוזמה עצמית ועבודה זוגית, לא תחזיק מעמד לאורך שנים.
וכך כותב הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג):[19]
למעשה שתי הגישות נכונות. העמל כשלעצמו אינו מספיק; יש צורך בהשראה הבאה מלמעלה. שילוב זה נדרש לא רק בשלב מציאת הזיווג; הוא חיוני לא פחות לשם שמירה על גחלת הנישואין. האמנות הגדולה היא כיצד לגרום לכך שההשראה תוכל לחול. בלי עבודה ותיקון היא לא תתחדש. הרומנטיקה צריכה תחזוקה מתמדת, בלעדי תחזוקה זו היא תעלה חלודה [...] האיזון בין העבודה והספונטניות.
4. שלבי המעבר בין האחדות לניגודים ובין הניגודים לאחדות
4.1 התנועה השוטפת בין שני הקצוות
עד עתה ראינו כי יש אחדות מחד, ומאידך ישנם פרטים השונים הנראים לעיתים כמנוגדים אחד לשני. אך מהו התהליך בין שני הקצוות? האם יש סדר מסויים למעבר ביניהם? מה טיבה של ההתנועעות בין האחדות השלמה אל הפרטים ולהיפך? על כך אנסה לעמוד בפרק זה.
הרב קוק[20] מתאר את התנועה הזו בין שני הקצוות כתנועה תמידית ובלתי פוסקת, היכולה להתחיל מן האחדות ולסיים בפרטים או להיפך:
[...] ומטיילים מן הגודל אל הקוטן, ומן הקוטן אל הגודל, מן הפרטיות אל הכלליות, ומן הכלליות אל הפרטיות, וחוזרים חלילה.
טסים מן האצילות, מן האידאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידאליות, ועוסקים תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
4.2 דגמים קבליים של שלבי המעבר בין האחדות לניגודים ובין הניגודים לאחדות
משנה סדורה של השלבים השונים בין האחדות הא-לוהית לשניוּת ניתן למצוא בכתבי הקבלה ובחסידות. מבלי להכנס לעומק הפרטים, ננסה לתאר כאן "דגמים" שונים שבעזרתם ניסו חכמי הקבלה לתאר את השלבים השונים:[21]
1) הספירות
"ספירה" היא מושג יסודי בעולמה של הקבלה, המתקשר למושג האצילות ומתאר רובד בהופעת הא-לוהות. הרעיון שעומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם - האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתלבש "בלבושים" לצמצם את עצמו ולרדת אליו, כמו, להבדיל, מורה שממחיש נוסחה קשה באמצעות דוגמה פשוטה. ירידתו של האלוהים אל העולם היא דרך הספירות, שבהן עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לעיני השכל האנושי.
קיימות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
כל ספירה מייצגת מהות אחרת וביחד הן מייצות את השלם.
2) חלוקה לנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה
נפש נמצאת בכל אדם, היא רוח החיים היסודית.
על-פי התורה: "הדם הוא הנפש". מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות. מקום משכנה בכבד.
רוח הינה ישות אמצעית המקשרת בין הנשמה - נשימה אקטיבית לנפישה.
כתוב בפסוק:[22] "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". תירגם אונקולוס: "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הרוח הנמצא באדם זהו כוח הדיבור.
נשמה
נשמות ישראל כולן הן "חלק אלוק ממעל ממש" כמאמר ספר התניא. שוכנת במוחין, היינו במוח. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להפגם, והיא נותרת טהורה תמיד.
חיה
סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.
יחידה
יחידה שבנפש. מדרגת נבואה עליונה מאוד. האור הגנוז שאדם הראשון היה צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
3) ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה
העולם החומרי, זה המדיד לחושים בתפיסתנו כבני אנוש, מהווה על פי הקבלה דרגה נמוכה של עולמות גבוהים יותר. כל אחד מעולמות אלו מהווה נשמה ומקור חיים לעולם שמתחתיו. שרשרת האצלה פועלת משלושה עולמות גבוהים יותר אל העולם הממשי, הנקרא "עולם העשיה" לפי הסדר הבא:
עולם האצילות - עולם האלוהות - עולם הספירות
עולם הבריאה - עולם הנשמות - כיסא הכבוד
עולם היצירה - עולם המלאכים
עולם העשיה - העולם הממשי
מבלי להכנס לפירוט של כל הספירות השונות, החלקים והעולמות השונים, ניתן להבחין כי ביהדות הקבּלית ניתן למדר באופן מסויים וספיציפי את המהויות והפרטים השונים המרכיבים את האחדות.
4.3 ארבעת שלבי ההתפתחות על פי דבורה ואילן נוב
מימד מעמיק במיוחד מצאתי בספרם של דבורה ואילן נוב "כנפי רוח"[23], המתארים ארבעה שלבים של מעבר מן האחדות לניגודים ומן הניגודים לאחדות. הם מתבססים בדבריהם על "תהליך הנסירה" שהוזכר בפרק הראשון בעבודה זו ועל משמעויותיו כפי שמובאים בכתבי קבלה וחסידות. בדבריהם ישנה התייחסות גם למימד היוצר, האמנותי, "העבודה היוצרת" כפי שהם מכנים אותו.
דבורה ואילן נוב מתייחסים למושגים "אחור באחור" ו"פנים בפנים" כפי שהרמח"ל (הרב משה חיים לוצאטו) מסבירם:[24]
עניין אחור באחור, ופנים בפנים, והנסירה... כי האחוריים הם בחינת הרחק, כאדם שפונה מחברו שהופך עורף אליו, והפנים הם בחינת הקירוב [...] כי אחור באחור – זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן, וזהו מה שפונים זה מזה, ואין פונים זה לזה כלל, אלא איש לדרכו מקצהו. ופנים בפנים הוא ההיפך, ששם כל הפניה וכל ההתדבקות.
להלן אנסה לתמצת את עיקר דבריהם של אילן ודבורה נוב בקשר לארבעת שלבי ההתפתחות השונים – החל ממצב של "אחור באחור" ועד למצב של "פנים בפנים":
שלב ראשון – המעבר ממצב סימביוטי למצב של נפרדות
זהו מעבר דרסטי ביותר, המעבר מן האחדות המוחלטת ("אחור באחור") אל הנפרדות, הבדידות. מעבר זה כל כך קשה עד שלעיתים אנו רואים שאנשים מעדיפים להשאר "יחד" אפילו שלא כל כך טוב להם, העיקר שלא להיות לבד. מבחינה רוחנית שלב זה מייצג מצב של קיבעון, קשר שנעשה ללא חיוּת וללא בחירה של שני הצדדים זה בזה. הפחד המעכב שלב התפתחותי זה הוא הפחד להיפרד ולהיות לבד. אולם כאשר מתגברים על פחד זה נוצר "המרחב העצמי" – המקום הבודד הזה הוא פתח לשינוי חיובי, פתח למקום של בחירה חופשית ועצמאית.
שלב שני – מעבר למצב של נפרדות ובניה עצמית מחודשת ("קטנוּת")
עתה, לאחר ההיפרדות, הבניה העצמית אינה ביחס למישהו אחר אלא האדם צריך להבנות מחדש מתוך עצמו פנימה. זהו מצב של התקפלות, התכנסות וקבלה. האדם מאפשר לעצמו להיות "קטן" ומתוך כך לבנות את עצמו מחדש. לגבי העבודה היוצרת – זהו מצב של פוטנציה שטרם התפתחה לצורה ברורה, כי האדם בשלב של קבלה.
שלב שלישי – המעבר מקטנוּת לגדלוּת - הוצאה מהכח את הפועל
זהו המעבר ממצב של פוטנציה חסרת צורה ומימוש למצב של הגשמה ובניין אישי. המעבר הזה קשה ביותר, משום שיש נוחות מסויימת בכך שהאדם קטן ומוגן, מוקף ובטוח. "כשאדם מתחיל לגדול הוא עלול ללכת לאיבוד [...] זהו הפחד לגדול יותר מדי ולהשאר לבד, לגדול פרא."[25]
אך הגדילה מאפשרת להוציא מהכח אל הפועל את הטמון בפנים. זהו תהליך של התבגרות שבו האדם בוחר בחירות עצמאיות ומחוייב אליהן, וכן מתחיל לחבר בין החלום למציאות. "לחבר בין המציאות לחלום דרך תחילת תהליך החירה של כיוונים וצורות. בגרות המבשרת את הבשלות העתידית".[26]
שלב רביעי – פנים בפנים - בשלות המאפשרת מפגש טבעי ופורה
כשהפריחה האישית של כל אדם בנפרד עדיין בוסרית – יש חשש ממפגש עם האחר, חשש באיבוד העצמיות, פחד לבלוע או להבלע. אולם כאשר אדם עובר את השלבים לעיל, של בניה עצמית מתונה ויסודית – נולד "מרחב פנימי לבחירה ולהתייחסות מפוקחת לסביבה ולזולת. נוכחות ואותנטיות מתוך מלאות טבעית וזורמת. בשלות המאפשרת פנאי פנימי למפגש טבעי ופורה".[27]
המפגש "פנים בפנים" הוא בעצם מפגש של דיאלוג, דיאלוג בין שניים שהם עצמאיים אך עם זאת בוחרים האחד בשני מכח החירות ולא מכח ההכרח.
לסיכום – דבורה ואילן נוב הגדירו והרחיבו בדרכם הם את השלבים השונים של המעבר מאחדות אל מצב של פירוד וממצב של פירוד אל מצב מאוחד בחזרה.
5. דיון ומסקנות מהפרק העיוני
בתחילת העבודה הראיתי כי קיומם של ניגודים מול אחדות הינו עניין מהותי העומד בבסיסו הרוחני של העולם. עניין זה מופיע כבר בספר בראשית - בסיפור בריאת האדם, ומופיע גם במקורות יהודיים נוספים.
לאחר מכן בחנתי את נושא הניגודים והאחדות בשני תחומים: בתחום האמנות ובתחום הנישואין.
בתחום האמנות הראיתי כי קיים ניגוד חזק בין מופשט למוחש בהשקפה היהודית על אמנות, אך יחד עם זאת האידאל היהודי הוא שהאמנות תהיה חלק אינטגרלי מעבודת הקודש ושיהיה שילוב מפרה בין האמנות לקדושה. בדמות בצלאל, אב-הטיפוס לאמן יהודי, ניתן למצוא שלל תכונות ניגודיות שהשילוב והמפגש ביניהן הביאו ליצירת האמנות המפוארת – המשכן. באמנות השירה הדתית ניתחתי שני שירים העוסקים במתח שבין גוף לנשמה, בין ריחוק לקרבה ובין חיי יומיום לקדושה. בשני השירים מופיע רצון עז לקיים דיאלוג בין שני הקצוות והבנה כי למעשה הניגודים השונים תורמים זה לזה ומובילים למקום מאוחד והרמוני.
בתחום הנישואין עלתה השאלה כיצד יתכן ששני אנשים שונים ונפרדים יבחרו לדור ביחד? האם מצב כעין זה לא נועד לכשלון מראש? התשובה היא שנישואים הבנויים היטב מציעים פתרון למצב הדיאלקטי בנפש האדם: אינטימיות במידה הרצויה מחד, ותמיכה הדדית לפיתוח האישיות האוטונומית של כל אחד מבני הזוג מאידך.
כמו כן הנישואין מזמנים מפגש עם הניגוד בין הספונטניות וההשראה מצד אחד, ובין העבודה והעמל מהצד השני. על פי מקורות עבודתי, נישואין מאוזנים ייבנו על בסיס שני הצדדים גם יחד.
בשלב זה של כתיבת העבודה כבר נראה היה לי כי מצויה כאן נקודת מפתח להבנת נושא זה של ניגודים, אחדות ומה שביניהם: הסוד הוא בתהליך, בדינאמיות, בהתנועעות התמידית בין מצב של שני קצוות מנוגדים, לבין מצב הרמוני ומאוחד.
או כפי שהגדירו זאת דבורה ואילן נוב:[28] "כוחה של הנסירה הוא בתנועתה – בהיותה תהליך. וכל מה שנוצר במהלכה תלוי ועומד בזיקה המתהווה".
ואכן פניתי לחקור מהו טיבו של תהליך זה? מהם שלבי המעבר בין הניגודים לאחדות ובין האחדות לניגודים?
מצאתי כי הרב קוק מתייחס לכך שהחיים במהותם הם הדינאמיות הזו שבין הקצוות.
הראיתי כי מקורות קבליים שונים יש מתייחסים ל"דגמים" שונים המתארים את התפרטות השלבים: ישנה חלוקה לעשר ספירות; חלוקה אחרת לנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה; וחלוקה נוספת לארבעה עולמות.
לבסוף הרחבתי בעניין שלבי המעבר על פי ספרם של אילן ודבורה נוב[29] המציגים ארבעה שלבים: הראשון הוא מצב של "אחור באחור", אחדות של שניים כמצב נתון והכרחי; השני - מעבר למצב של נפרדות ובניה עצמית מחודשת; השלישי - הוצאה מהכח אל הפועל את כוחותיו של "הנפרד"; והרביעי – מצב של "פנים בפנים", בשלות המאפשרת מפגש טבעי ופורה בין שני אנשים עצמאיים.
הרחבה זו של השלבים (על פי בני הזוג נוב) הבהירה לי נקודה חשובה ומעניינת – הרי המצב הראשוני: "אחור באחור" הוא בעצם מצב של אחדות, וגם המצב ה"סופי" כביכול של התהליך – "פנים בפנים" – גם הוא מייצג מצב אחדותי של מפגש בין שניים. אם כן, מה ההבדל? אלא שעל פי האמור, המצב האחדותי הראשוני הוא קשר של חיוב, של הכרח המחייב מצב של שניים ביחד – אך לא מבחירה, אלא כנתון. ואילו התהליך והמעבר בשלבים השונים מוביל למצב אחדותי שונה – "פנים בפנים" – זוהי אחדות "מגובשת" יותר, אחדות של שניים עצמאיים מבחירה. כאשר כל יחיד כבר בנה את עצמו הוא בא שלם יותר אל המפגש, ונוצר מפגש פורה יותר המאחד שני צדדים מרצון, מפגש חי של עולמות בנויים.
1. ביוגרפיה של האמן טוביה כ"ץ[30]
טוביה כ"ץ (Tobias Katz), נולד בשנת 1936 בפולין ועקר עם הוריו כתינוק לארגנטינה. שם למד מגיל 17 אמנות. ב-1956 החל ללמוד בסדנא של הצייר דמיטריו אורוצואה (Demetrio Urruchua), מחשובי אמני הפרסקו במחצית הראשונה של המאה ה-20 באמריקה הלטינית.
כ"ץ היה מראשי תנועת נוער חלוצית של הקיבוץ המאוחד בארגנטינה והשקיע את רוב מרצו לשם הגשמה בארץ.
ב-1960 כ"ץ עולה לארץ עם משפחתו ומתיישב יחד עם חברי התנועה בקיבוץ חוקוק שבגליל. הוא מקבל צריף קטן המשמש לו כסטודיו.
משנת 1963 כ"ץ מתחיל ללמוד אצל סטימצקי[31] ציור. בסטודיו של סטימצקי כ"ץ פוגש את זריצקי. הוא מעיד על עצמו כי תקופת הלמידה והחברות עם אמנים אלה "הותירה חותם משמעותי בעיצוב דרכי כצייר ובהתפתחות יצירתי עד היום הזה".[32]
במהלך שנות ה-60 כ"ץ משמש כרכז מדור ציור ופיסול של תנועת הקיבוץ המאוחד וכחבר הנהלת גלריית הקיבוץ ("לים-הקיבוץ" דאז).
ב-1969 זוכה במלגה מטעם קרן תרבות אמריקה-ישראל ושוהה במשך שנה בלונדון. כ"ץ מתוודע לאמנים אלן דייבי ואנטוני טפיאז (Tapies) שישפיעו על המשך יצירתו.
בשנים 1976-1978 כ"ץ נשלח יחד עם משפחתו לברזיל בשליחות התנועה.
אחרי השליחות לברזיל חזר בתשובה, ואחרי שנה נוספת בקיבוץ עזב, ועקר עם רעייתו פנינה ושלושת ילדיהם לירושלים.
ב-1979 נערכה לו תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. אוצרת: מאירה פרי-להמן. תערוכה זו "עוררה הדים בקהיליה האמנותית".[33]
ב- 1989 פתח וניהל את מגמת האמנות במכללת אמונה בירושלים.
ב-1997 עמד בראש בית המדרש היוצר במעון, וכיום הוא מנהל את מגמת "אמנות ואמונה" (לימודי תואר בי.אי.די באמנות) במכללה בבית וגן.
תערוכות יחיד
1968 גלרית הקיבוץ, תל אביב
1970 גלריה פטיט, לונדון
1973 גלרית הקיבוץ, תל אביב
1974 גלריה דבל, ירושלים
1976 גלריה גידא, ירושלים
1977 גלריה ואספ, סאו פאולו
1979 מוזיאון ישראל, ירושלים
1983 גלריה ג'ולי, תל אביב
תערוכות קבוצתיות
1964 גלריה 220, תל אביב
1965 אמני הקיבוץ, פנמה
1966 אמני הקיבוץ, קיבוץ יגור
1968 תערוכת הסתיו, מוזיאון תל אביב, תל אביב
גלריית הקיבוץ, תל אביב
1970 גרפיקה ישראלית, קרן התרבות אמריקה-ישראל, ניו יורק
1974 אמני הצפון, מוזיאון חיפה לאמנות חדישה
1975 מחווה לאלישבע כהן, מוזיאון ישראל, ירושלים
1977 רכישות חדשות במחלקה לגרפיקה, מוזיאון ישראל
2. קווים להתפתחות יצירתו של טוביה כ"ץ[34]
ציוריו של כ"ץ מהתקופה בה למד אצל הצייר דמיטריו אורוצואה (Demetrio Urruchua) (החל משנת 1956) משקפים את הנופים המקומיים של הרי האנדים ואת האוכלוסייה היהודית שהתגוררה בכפרים מחוץ לבואנוס איירס. יצירותיו ממזגות השפעה לטינו-אמריקאית - בעיקר מבחינה סגנונית, עם רכיבים אסוציאטיביים העולים מתוך זהותו של כ"ץ כיהודי, "זר" ו"אחר" ביחס לחברה הסובבת אותו.
לאחר העליה לארץ כ"ץ מתחיל לצייר מופשט. ההיפעמות העצומה שלו מהנופים המקומיים באה לידי ביטוי בשימוש בצבעוניות רבה תוך בחירת גוונים בהשראת הטבע שסובב אותו מכל עבר - חום, כתום, אוקר, ירוק, כחול ואפור.
משנת 1963, כאשר כ"ץ מתוודע אל סטימצקי וזריצקי, מופיעות אצל כ"ץ קומפוזיציות מאורגנות מעט יותר, בהן ניכרת זיקה ישירה יותר לנוף.
בשנות ה-70 כ"ץ מרחיב את גבולות ההפשטה שלו כאשר הוא פונה לעבר צמצום חומרִי ביצירותיו ומסלק מהם כמעט כליל את אלמנט הצבע. כ"ץ עובד בטכניקה מעורבת על גבי נייר או דיקט. לפעמים הוא משלב אלמנטים של רדי מייד ליצירתו. ביצירות קיים חיפוש אחר משהו שהוא מעבר לגבולות החומר. גם ביצירות הללו הממד המקומי חודר ליצירותיו תוך שהוא משרת את אותו חיפוש לעבר מהויות נשגבות יותר. ביצירותיו מופיעות פרפראזות כגון: "בגליל לפני הגאולה", "בין טבריה לצפת", "זרתוסטרא בגליל".
יצירותיו של כ"ץ משנות ה-80 ממשיכות להתאפיין ב"דלות החומר" אך כעת מקבלות ממד מיסטי מוגדר וברור. כ"ץ משלב אלמנטים קבליים ביצירותיו וההתייחסות למקומי עוברת מהגליל אל ירושלים, הן ירושלים של מטה והן ירושלים של מעלה. הצבעוניות מאד מוגבלת ומתרכזת בשכבות של צבע לבן. כ"ץ מסביר את ההיצמדות אל הלבן באותם שנים כתהליך של התנקות והזדככות. עם זאת, כ"ץ מתחיל בהדרגתיות להחזיר את הצבע ליצירותיו. כ"ץ בוחר אזורים מסוימים ביצירה, אותם הוא מורח בצבעים בהירים באופן שהללו נראים כאילו הם מתמוססים או מרחפים מעל המצע שלהם.
משנות ה-90 ואילך חוזר הצבע לשלוט בציוריו של כ"ץ כבתחילה. משטחים גדולים של צבע עשיר ודשן ממלאים את הבדים. הקומפוזיציות מתוכננות ובנויות מאלמנטים גיאומטריים. פה ושם מופיעות רמיזות מושגיות או גראפיות, חלקן הופיעו כבר ביצירותיו בעבר, אך כעת הן מקבלות משמעות חדשה המקושרת להווייתו של העם היהודי. רכיבי החיפוש וההעמקה אינם פוסקים מלהופיע ביצירות, כמו בעבר. כ"ץ יוצר מעין פתחים וסדקים ביצירות, דרכם ניתן לראות מבעד לשכבות הצבע הרבות. הצופה מובל לעומק היצירה ומוצא עצמו בתהליך של צלילה עמוקה פנימה, לא רק אל תוך היצירה עצמה אלא אל נבכי נפשו עצמו.
3. מהגותו של טוביה כ"ץ בנושא ניגודים, אחדות ומה שביניהם
ראשית יש לציין שטוביה כ"ץ אינו רק צייר. הוא גם אדם הוגה ובעל אמירה חינוכית חזקה ומיוחדת. כפי שכתבה ציפורה לוריא: "טוביה כ"ץ הוא אמן מדבר [...] בין אם זה שיח תלמידי חכמים, בין אם זה שיח מורה-תלמיד, מול התלמידים הרבים שמשחרים לפתחו [...]"
בראיון שיוני לביא ערך עמו נכתב:[35] "כבר יותר מחמישים שנה הוא מצייר אבל מאות תלמידותיו רואות בו הרבה יותר מאשר מורה לאומנות. הן מוצאות בו אבא, מדריך רוחני ואפילו רבי".
וכך הוא גם מעיד על עצמו: [36] "חשוב לי מאוד הדיאלוג עם הציבור גם בהיבט החינוכי – ועל כן אני משקיע רבות בחינוך דור של אמנים ומורות ואמנות [...]"
לכ"ץ יש אמירה בנושאים רחבים ומהותיים, אולם בשורות הבאות אנסה להתמקד בדבריו הרלוונטיים לנושא העבודה שלי – ניגודים, אחדות ומה שביניהם.
בכתבה מאת ציפורה לוריא שהתפרסמה ב"דימוי"[37], מובא ציטוט מפיו בנושא ההפכים:
המורכבות של הדור שלנו היא מורכבות אדירה. אנחנו דור שצריך להיות מסוגל לחיות עם הפכים אדירים. וצריך להתחיל לדבר על איחוד הפכים[38] - על שיתוף פעולה בין הלב לבין המח. הנה, בצלאל נקרא 'חכם לב', זאת אומרת שיש בו שיתוף מיוחד של כוחות שמצליח לישב את ההפכים.
בסרטון "אורות המחשה באמנות הציור" שצילם וערך הצלם והאמן יורם בוזגלו[39], מספר כ"ץ על חבר שבא אליו בבקשה ש"ירגיע" אותו בעניין האמונה בבורא.
החבר אמר:[40] 'אתה [טוביה כ"ץ][41] תגיד לי שהאמונה בבורא זה תשובת מחץ כזו, שהיא בטח תספק אותי ואני ארגע'. אולם טוביה כ"ץ עונה לו תשובה מפתיעה ומעמיקה: '[...] אני רוצה שתדע, שכל התשובות [...] הם תירוץ קטן לקושיה גדולה. הקושיה הרבה יותר מרתקת, הרבה יותר מעמיקה מהתרוץ לקושיה הזאת. לכן אני מעדיף להשאר בעולם התהיות והמבוכה, בחוסר הפתרון, ולהתענג מעצם העובדה שאני מקיף עולמות אדירים, אינסופיים של ספק שמקיימים אותי [...] אני מוכן לחיות את השבר התמידי, את הכאב הגדול של עולם בלי פתרון על עולם כביכול שלם ומסודר שיש לו תשובה לכל דבר'.
טוביה כ"ץ מתייחס כאן בדבריו לניגוד הקשה הזה בין אמונה וספק. הרי לכל מאמין לעיתים מנצנצים ספקות בלב – האם זה אומר שאינו מאמין? כ"ץ עונה מתוך ההבנה שהעולם הזה מצוי בשניוּת (כפי שנכתב כבר בפרק העיוני בעבודה זו): בעולם כזה הספק תמיד מצוי, אין תשובה אחת ברורה. אמונה היא למעשה ההתדיינות הבלתי פוסקת הזו מול הספק. ודווקא הכאב, הספק הזה, הוא שמאפשר את היצירה בחיים, וזהו ה"עונג" האינסופי עליו כ"ץ מדבר. המתח הזה בין שני הקצוות הוא זה הנותן לנו בני האדם להתבטא, ליצור, לקדם ולשאוף.
ועוד אומר כ"ץ באותו סרטון על מהות האמנות:
האמנות היא אוהבת מצבים כאלה, זה על סף התוהו [...] היצירה נמצאת [...] ואנו מנסים להציל מתוך החרסים האלה, אולי ייבנה משהו [...] האמנות היא שמה בנקודת המעבר, ההשקה הזאת שבין התוהו לעולם התיקון, שמה ההתנדנדות הזאת [...] זה מרתק הדבר הזה [...] בין ההרס הטוטאלי, החורבן, האבדון, השלילה הטוטאלית והיאוש לבין האמונה והיכולת לבנות איזה דבר חדש בעולם.
במילותיו הנהדרות מגדיר כ"ץ את האמנות כהשקה, כחיבור, כאחדות. אך אין זו אחדות סטאטית, אלא דינאמית: התנדנדות מתמדת בין שני קצוות נגדיים.
בראיון שנערך עמו ע"י יוני לביא[42] הוא מדבר על כך שאיחוד הקצוות הוא למעשה תפקידנו כיהודים:
כל יהודי בעצם חייו צריך לחבר עולמות סותרים, לאחד קצוות. חול וקודש, גוף ונשמה. זו מלאכה מאוד עדינה וצריך זהירות לא ליפול ולהתרסק. אבל יש לנו את האמונה שאנו מסוגלים ליצור את האומנות הזו. זו משימת החיים שלנו.
בכתבה על טוביה כ"ץ בעיתון "הצופה"[43] כותבת יפה גולדשטיין על חיבור הניגודים המתבטא גם בחייו הפרטיים:
ראיינתי את טוביה לפני שנים רבות, תקופה לא ארוכה לאחר שעבר לירושלים, כולי תמיהה איך אדם המחובר לאסתטיקה, מסוגל להמיר את נופי הגליל הירוקים והיפים ולהתנחל מול הארובות של מאפיית אנג'ל, וגם לחיות ברוממות נפש נדירה. כבר באותה שיחה הצליח טוביה לסחוף אותי אל מעל ומעבר לעשן הארובות האפור, דרך העיניים שניבטות בשאיפה "לתקן עולם במלכות שדי", אל מקום שבו מחוברים שמים וארץ. העיניים של טוביה, הסתבר לי, אינן זקוקות לנופים חיצוניים. מחלונותיו המשקיפים אל רחוב כנפי נשרים, הוא אכן מסתכל על הכל כביכול ממעוף העל של הנשר, או נכון יותר: בעיני מקדש.
4. ניתוח יצירות נבחרות
על בחירת היצירות
בחרתי לנתח חמש יצירות של כ"ץ שאליהן "התמגנטתי" ממבט ראשון. מדובר דווקא על יצירותיו של כ"ץ מן התקופה האחרונה – כלומר משנות ה-90 ואילך.
בתקופה זו חשוב לזכור, כפי שנכתב כבר, כי הצייר כבר החל בהתקרבותו לעולם היהודי הדתי. מבחינה אמנותית, חוזר הצבע לשלוט בציוריו של כ"ץ כבתחילה. כ"ץ מצייר בצבעי שמן על בד קנבס. הקומפוזיציות מתוכננות ובנויות מאלמנטים גיאומטריים. פה ושם מופיעות רמיזות מושגיות או גראפיות, חלקן הופיעו כבר ביצירותיו בעבר, אך כעת הן מקבלות משמעות חדשה המקושרת להווייתו של העם היהודי.
יצירה מס' 1
תמונה 1. טוביה כ"ץ, 2000, 90 ס"מ X 110 ס"מ
|
ניתוח צורני
בציור זה מופיעים שני משטחי צבע גדולים ומרובעים המשיקים זה לזה בקו מאוזן לחלוטין. גודלם של שני המשטחים אינו זהה לגמרי: המשטח התחתון גדול בכשמינית מגודל זה העליון. צבעם של המשטחים פסטלי – המשטח התחתון נוטה לתכול מעורב בלבן והעליון צבעו טורקיז עדין. הצבע פרוש על פני המשטחים בצורה שווה ואינו מעורב בצבעים אחרים, אם כי ניתן לראות את עקבות משיכת המכחול. שולי השטחים אינם מהודקים היטב אלא מבצבץ בהם מעט מן הצבע המקורי (לפני עירובו בלבן).
בצדו הימני התחתון של משטח הצבע הטורקיז, מופיע ריבוע קטנטן ומדוייק הצבוע באופן לא אחיד בגווני ירקרק-כחלחל וטורקיז. הריבוע מונח גם הוא באופן מאוזן לקו המשיק בין שני המשטחים.
ניתוח סמיוטי
יצירה זו אמיצה מבחינתי, ודווקא בשל פשטותה. זה כמו להכריז בתרועת חצוצרות על ים רוגע. גודלו של הציור היה יכול בפשטות להכיל עוד הרבה אלמנטים, צורות ותוספות – אולם הצייר בוחר כאן באלמנטים הבסיסיים ביותר – משטחי צבע עסיסיים, נרחבים ונדיבים המכריזים על פשטות, עדינות ויופי.
צבעי היצירה הפסטליים משדרים רוגע, רוחניות ועדינות. הציור הזכיר לי את התיאור המובא בגמרא:[44] "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" – הגמרא מקשרת כאן את גוון התכלת לעניין רוחני ביותר, כסא הכבוד של ה'.
כמו כן גם הקוים המאוזנים החוזרים על עצמם תורמים להרגשת היציבות והרגיעה. מעין מנוחה שקטה על פני מים רוגעים.
מעט משיכות המכחול העדינות הנראות וכן שולי השטחים המעידים על שכבת הצבע הקודמת, מוסיפים לאותנטיות של הציור ברמזם על יד האדם שיצרה אותו, על אף שאלו לכאורה משטחי צבע חלקים ואחידים לגמרי.
הריבוע הקטנטן הנוסף מפר לכאורה את האיזון בין שני משטחי הענק. העין נוטה להתמקד בו. אולם במבט כללי הריבוע הוא זה שתורם להרמוניה הכללית, איזון קומפוזיציוני נעים ומעניין. לפי תחושתי הריבוע הקטנטן מייצג מעין גרעיניות, מעין זרע האוצר בתוכו הרבה גוונים, זאת בניגוד להתפרשות הצבע החופשית והנדיבה של המשטחים הגדולים. הריבוע הקטן הוא כמו נקודת הראשית ממנה התחיל הכל, ממנה הכל נבע ונובע.
יצירה מס' 2
תמונה 2. טוביה כ"ץ, השין בשמים, 2002, 1X1 מ'
|
ניתוח צורני
בציור ריבועי זה הצבע השולט הוא הכחול לגווניו: בחלקו העליון של הציור מופיעות משיכות מכחול עבות בגווני כחולים, תכלת ותכלת חיוור, וכך גם בחלקו הימני תחתון. בצדו השמאלי התחתון מופיעים מלבן תכלת ומלבן כחול הניצבים לאורך, משולשים כחולים, מלבן לבן קטן וכתמי צבע אמורפיים של כחול-קטיפה עמוק.
בחלקו האמצעי והעליון של הציור, בינות לצבע הכחול, מופיעם ארבעה פסים דקים בצבע אדום. שלושה מן הפסים משיקים בקצותיהם התחתונים לפס הרביעי, באופן שנוצרת מעין צורת האות ש' (אך עם ארבעה קוים ולא שלושה).
ניתוח סמיוטי
באופן כללי הציור משדר רגיעה בצבעיו הכחולים, עם הבלחות של מתח או עניין מסויים המתבטאות בפסים האדומים וכן בהתרחשות הגאומטרית ברבע השמאלי התחתון של היצירה.
הפסים האדומים מושכים את עין הצופה ובולטים על רקע הכחול הרך, ולטעמי מייצגים תמצית קטנה בגודלה אך חשובה במהותה: תמצית של חיים, של רגש עז, אפילו של העזה מסויימת על רקע הכחול השליו.
הפסים הם גם גאומטריים באופיים, גבולותיהם ברורים וחתוכים – זאת לעומת משיכות המכחול הכחולות וכתמי הצבע שהם רכים יותר.
אמנם בציור זה קיימת הפשטה, בהתאם לסגנונו של כ"ץ, אך עדיין ניתן לזהות כאן הרמזים למשהו קונקרטי יותר. המתבונן היטב יכול לזהות בציור רמז לדמות פני אדם. באופן אסוציאטיבי עלה בדעתי כי אותו אדם מניח תפילין, שכן הפסים האדומים יוצרים מעין אות ש' "מרובעת" – בעלת ארבעה ראשים, בדיוק כפי שאות זו מופיעה על תפילין של ראש.
וכך כותב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה:[45]
"כיצד עושין תפילין של ראש [...] עד שעושין מן העור דמות שין שיש לה שלושה ראשים מימין המניח תפילין, ודמות שין שיש לה ארבעה ראשים[46] משמאל המניח".
גם כותרת היצירה מתייחסת לשין זאת: "השין בשמיים" – יתכן שגם זהו הרמז לתפילין, אות הש' המקשרת את האדם בתפילה אל השמיים.
רמז נוסף לחווית התפילין הוא בריבועים הלבנים הקטנים אליהם צמודים כתמי הקטיפה הכחולים, אשר מזכירות ביותר את התפילין המרובעות.
יצירה מס' 3
תמונה 3. טוביה כ"ץ, מבעד לפרגוד, 2007, 1X1 מ'
|
ניתוח צורני
גם ציור זה מתאפיין במשטחים נרחבים הצבועים בצבע אחיד: בחלקו העליון של הציור מצוי מלבן כחול עז השוכב באופן מאוזן. בתוך מלבן זה, בצדו הימני, בלוע מלבן כחול נוסף, קטן יותר ובגוון מעט כהה יותר.
מתחת למלבן הכחול הגדול, תופס את מרבית שטח הנייר ריבוע בצבע אדום חלק ועז. הריבוע האדום "נגוס" בתחתיתו ע"י מלבן מאורך בגווני תכלת וכחול. בתחתית הציור מופיע פס נוסף הצבוע באותו כחול עז אשר בראש הציור.
ניתוח סמיוטי
במבט ראשוני על הציור ניתן לחוש כי יש פה ניגודים עזים ביותר: השימוש בצבעים עזים, והניגוד הויזואלי בין כחול "קר" לאדום "צעקני" בולט ביותר. תחושת הניגודיות נגרמת גם כתוצאה מהמפגשים של המלבנים השונים בזוית ישרה ומהחיתוכים הגאומטריים השולטים בציור.
עם זאת, ניתן למצוא רכות מסויימת במלבן הניצב על הפס הכחול התחתון (זה ה"נוגס" במשטח האדום). זהו המקום היחיד בציור בו הצייר משתמש בצביעה לא אחידה של השטח אלא בטפיפות רכות של המכחול. כמו כן הצבעים במלבן זה מגוונים ובראשו הם רכים ובהירים יותר. הבהירות גורמת לתחושת עומק מסויימת. ולכן, אישית, אני רואה במלבן זה מעין דלת, מעין פתח להכנס בו לעומקו של הציור. כמו כן שילובי הגוונים במלבן זה נותנים הרגשה של נוף פתוח. יש הרגשה שמלבן זה מכיל הרבה בתמציתיות שלו. גם כותרת היצירה: "מבעד לפרגוד" מרמזת על כיוון זה: יש כאן איזה מסך, מחיצה שמבעדה ניתן לראות דברים. מלבן אוורירי זה הוא פתח להצצה אל המעֵבֶר.
יצירה מס' 4
תמונה 4. טוביה כ"ץ, ללא כותרת, 2008, 40X40 ס"מ.
|
ניתוח צורני
בציור זה הצבע השולט הוא הירוק. אם נחלק את שטחו של הציור לרוחב לעשרה חלקים, העשירית העליונה צבועה בכחול ואילו תשע העשיריות הנותרות – בירוק לגווניו.
העשירית הכחולה היא למעשה פס אחיד בצבע כחול, אך באזור הירוק ישנה התרחשות ויזואלית מסויימת: באמצעו של אזור זה מופיעות משיכות מכחול רכות ולא מתוחמות בגווני תכלת, לבן, צהבהב-כתום וירקרק. באזור זה גם מופיעות חריטות עדינות בצורת איקסים.
בטבורו של הציור מופיע מלבן אדום קטן, מעין פס זעיר, שוכב במאוזן.
ניתוח סמיוטי
אינטואיטיבית נושא הציור מתקשר לי לנוף: פיסת שמיים כחולה מעל, ונוף של שדות ירוקים מתחת. ההתרחשות הויזואלית של הצבעים שהצטרפו – צהבהב-כתום, ירקרק ותכלת - והאיקסים העדינים, יכולים בהחלט לרמז על פרחים, גידולים, מי השקיה וכד' העשויים להמצא בנוף כגון זה.
ואולי אין לחטוא ברצון להמחיש את הציור המופשט הזה. יתכן וזו פשוט חגיגה קסומה של צבעים, צורות ומשיכות מכחול.
אך הנקודה ששובה את ליבי ואת עיני הוא הפס הקטנטן האדום. זעיר כל כך, אך במרכז התמונה. שברירי כל כך, אך עם זאת מושך הרבה תשומת לב ועניין בצבעו העז. קטן בגודלו אך עוצמתי בהופעתו.
יצירה מס' 5
תמונה 5. טוביה כ"ץ, בטבת לא קידשתי את הלבנה, 160 X 130 ס"מ.
|
ניתוח צורני
ציור זה מאופיין במשיכות מכחול סוערות ונמרצות. הציור כולו מצוייר בגווני כחול ותכלת. בחלקו התחתון מופיע קו מאוזן מרומז ובצדו הימני קו אנכי מרומז.
בצד הימני העליון של הציור מופיעה נקודה קטנה עגולה, לבנה לגמרי. בסמוך אליה יש הבלחה של צבע לבן נוסף. הנקודה הלבנה בולטת במזעריותה על פני המשטח הכחול הרחב.
ניתוח סמיוטי
כבר על פי הכותרת שניתנה ליצירה, ניתן לשער שהנקודה הלבנה היא הלבנה – הירח.
מן הציור בכלליות עולה תחושה של לילה קודר וסוער (גם על פי הכותרת - טבת הוא מחדשי החורף), מן המשיכות הנמרצות - של עצים המתבדרים ברוח. הקוים המרומזים המאונכים זה לזה נותנים תחושת עומק מסויימת, כאשר הקו המאוזן נותן את הרגשת היציבות של הקרקע, והקו המאונך – את תחושת גובהם של השמים. הירח ניצב בסמוך לקו המאונך, עניין התורם לתחושת הריחוק של הירח מאיתנו, הצופים. בסמוך לירח יש הבלחת צבע לבן – הילתו של ירח כאשר הוא מלא ומאיר.
הירח, דווקא בשל מזעריותו בציור זה, בולט על רקע מרחב הנוף הסוער. העין מתמקדת בעיגול הקטנטן וכאילו יודעת מעצמה שהוא העיקר, הוא הגלעין, בתוכו טמונה נקודת אור ייחודית וזוהרת.
הכותרת נותנת לנו מימד נוסף: "בטבת לא קידשתי את הלבנה". קידוש לבנה הוא טקס יהודי שבו מברכים את הלבנה. אשכנזים נוהגים לברך ברכה זו החל משלשה ימים אחרי מולד הלבנה, והספרדים וקהילות החסידים - החל משבעה ימים אחרי המולד. כך או כך, בעת קידוש הלבנה הירח אינו מלא, אלא חלקי! ואילו פה בציור אנו רואים ירח המאיר בשלמותו!
מכאן ניתן להסיק שהצייר צייר זאת באזור אמצעו של החודש, והוא נזכר בימי החודש שעברו וכנראה הפסיד את המעמד של קידוש הלבנה; או לפחות רצה לציין ש"בטבת לא קידשתי את הלבנה" מסיבה עלומה.
5. דיון ומסקנות מניתוח היצירות
בחמש היצירות של טוביה כ"ץ שניתחתי, מצאתי שני עניינים מרכזיים שהתקשרו באופן ישיר לנושא הכללי של עבודתי – ניגודים, אחדות ומה שביניהם:
1) באופן כללי – הימצאותם של ניגודים וההרמוניה ביניהם
2) באופן ספיציפי יותר – הניגוד בין הזעיר והתמציתי לבין הפרוש והנרחב.
ובהרחבה:
1) הימצאותם של ניגודים וההרמוניה ביניהם: בחמש היצירות שניתחתי לעיל מופיעים ניגודים שונים: ניגוד בין צבעוניות כחולה לאדומה (ביצירות מס' 2, 3, 4) ובין צבעוניות ירוקה לאדומה (ביצירה מס' 4); ניגוד בין משיכות מכחול רכות לבין חיתוך חד וגאומטרי של צורות (ביצירות מס' 1, 2, 3, 4) וכן הניגוד בין הזעיר והממוקד לרחב והמתפרש (בכל חמש היצירות). לטעמי הניגודים הללו הם אלה היוצרים את העניין בעבודותיו של כ"ץ, יחד עם שמירה על הרמוניה ואיזון הנותנים תחושה נעימה לעין הצופה. כפי שכתבתי בפרק הדיון והמסקנות לפרק העיוני, הסוד הוא בתהליך ובשילוב של הניגודים וההרמוניה; וכאן בעבודתו של כ"ץ אני מוצאת כי השילוב הזה מופיע במלוא הדרו.
2) הניגוד בין הזעיר והתמציתי לבין הפרוש והנרחב: בהתבוננותי בחמש היצירות שמתי לב כי בכולן ישנה חזרה על הניגוד הזה, בין הזעיר לרחב, כאמור. ברצוני להרחיב מעט דווקא בניגוד זה משום שלהרגשתי יש כאן נקודה ייחודית ליצירתו של כ"ץ.
כ"ץ כידוע מצייר על שטחי ציור גדולים, מה שנותן לו את האפשרות להתפרש על משטחים רחבים של צבע ואכן כך הוא עושה. אך עם זאת תמיד תופיע ביצירותיו נקודה מזערית: בין אם זה הריבוע הקטנטן-אך-הגועש (ביצירה מס' 1), בין אם זה הפס או הפסים האדומים הזעירים[47] (ביצירות 2, 4) ובין אם זו הלבנה הקטנה המאירה (ביצירה מס' 5).
ניגודים חזקים אלו נותנים לצופה את תחושת המרחבים, תחושת אופק פתוח, ים גדול לצלול לעומקו – ומאידך את תחושת ההתמקדות, תחושה שיש פה גלעין קטן וממוקד המכיל יותר מן הנראה, למרות גודלו ואולי דווקא בגללו.
תחושת המזעריות שולחת אותי גם לתחושות דתיות, היכולות להתאים למסלול חייו של כ"ץ: תחושת האדם הזעיר אל מול בוראו. תחושה של התבטלות ה"אני" בפני הכל-יכול, קבלה נרגשת של המרחב הגדול והנשגב ממני. זוהי תחושה של תפילה היוצאת מנקודה זעירה ביקום: מאדם, מנקודת צבע, מנקודת אור; ונשלחת אל מרחבי שמיים פרושים ואוהבים.
ביבליוגרפיה
חומש "תורת חיים", בראשית חלק א' (תשנ"ד). ירושלים: מוסד הרב קוק.
תלמוד בבלי, מסכת מנחות דף מ"ג, ע"ב
הרמח"ל, ספר כללים ראשונים, בני ברק תשל"ה, כלל כ"ח.
הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה, פרק ג' הלכה ב'.
זוהר, הקדמת ספר הזוהר – מדרש רב המנונא סבא.
הר שפי, ס' (2005). גלות הלויתן. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
וולפסון, נ' (תשס"ה). ודבק באשתו. ירושלים: ארז.
נוב ד' ונוב א' (תשס"ד). כנפי רוח – פרקים בזהות, יצירה ויחסי גוף-נפש-רוח. ירושלים: סיהרא.
פצ'ניק, נ' (תשס"ז). סוס האמונה. ירושלים: כתר ומשיב הרוח.
קוק, הרב אי"ה (תשמ"ה). אורות הקודש. חלק א'. ירושלים: מוסד הרב קוק.
שג"ר ודרייפוס, י' (תשס"ח). רעים האהובים – דרשות חתונה. אפרתה: ישיבת שיח יצחק.
שחטר-שלומי ז' וגן-קגן ר' (2006). קרבת אלוקים. תל אביב: ידיעות אחרונות.
גולדשטיין, י'. "ירושלים של טוביה 'מצפה למקדש'", הצופה, רשימות ירושלמיות, 5 בפברואר 2007.
וינטר א', "הגלוי והנעלם ביצירתו של טוביה כ"ץ", מתוך עבודת התזה לאוניברסיטה העברית ירושלים.
לוריא, צ'. "הציור והתורה שבעל פה – על עבודותיו של טוביה כ"ץ", דימוי, י"ד, תשנ"ז, עמ' 92-94.
פרי-להמן, מ'. דבר האוצרת בתערוכת היחיד של טוביה כ"ץ במוזיאון ישראל, 1979.
שנקר, נ'. "סולם יעקב", דימוי, י"ד, תשנ"ז, עמ' 32.
בוזגלו יורם – צלם, אמן
ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית, ערכים: "מושגי יסוד בקבלה", "אופקים חדשים", "אמנות מופשטת".
לביא, י'. לגלות את האמן שבך – ראיון עם טוביה כ"ץ. חברים מקשיבים.
שטיינברג, י', מאמר המסביר את מושגי ה"פשטות" וה"ראשית" אצל המהר"ל.
שנוולד א"ח, כנגן המנגן - הנגינה ושירת הקודש ביהדות
נספחים
כאן המקום להודות לצלם והאמן יורם בוזגלו על עזרתו הרבה והנדיבה במציאת החומר על טוביה כ"ץ. יורם בוזגלו תיעד את יצירותיו של טוביה כ"ץ במצלמתו, ועובד כבר קרוב לארבע שנים על סרט אודות טוביה כ"ץ ומפעלו.
ארבע מתוך 5 היצירות שניתחתי בעבודתי צולמו על ידו וניתנו לי באדיבותו.
להלן פרטי התמונות המופיעות בחלק החזותי:
תמונה 1. טוביה כ"ץ, 2000, 90 ס"מ X 110 ס"מ, שמן על בד, צילום היצירה: יורם בוזגלו.
תמונה 2. טוביה כ"ץ, השין בשמים, 2002, 1X1 מ', שמן על בד, צילום היצירה: יורם בוזגלו.
תמונה 3. טוביה כ"ץ, מבעד לפרגוד, 2007, 1X1 מ', שמן על בד, צילום היצירה: יורם בוזגלו.
תמונה 4. טוביה כ"ץ, ללא כותרת, 2008, 40/ 40 ס"מ, שמן על בד, צילום היצירה: יורם בוזגלו.
תמונה 5. טוביה כ"ץ, בטבת לא קידשתי את הלבנה, 160 X 130 ס"מ, שמן על בד, מתוך: דימוי תשנ"ז, י"ד, עמ' 19.
[1] להרחבה ראה מהר"ל נצח ישראל פרק ג' בעניין מושג ה"ראשית".
[2] כל ההדגשות שלי (צ.ה)
[3] מדרש רבה ח', א'.
[4] נוב ד' ונוב א' (תשס"ד). כנפי רוח – פרקים בזהות, יצירה ויחסי גוף-נפש-רוח. ירושלים: סיהרא.
עמ' 53.
[5] בהקדמת הזוהר.
[6] אורות הקודש א', ט'
[7] אורות הקודש א', י"ב
[8] אורות הקודש א', כ"ו
[9] כנגן המנגן – הנגינה ושירת הקודש ביהדות.
[10] שמות כ', ג'
[11] כל ההדגשות שלי (צ.ה)
[12] דברים ד' י"ב
[13] תת-פרק זה ערוך על פי מאמרה של שנקר, נ' (תשנ"ז). סולם יעקב. דימוי 14, עמ' 32.
[14] פצ'ניק, נ' (תשס"ז). סוס האמונה. ירושלים: כתר ומשיב הרוח. עמ' 32.
[15] הר שפי, ס' (2005). גלות הלויתן. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 78.
[16] שג"ר ודרייפוס, י' (תשס"ח). רעים האהובים – דרשות חתונה. אפרתה: ישיבת שיח יצחק. עמ' 57
[17] וולפסון, נ' (תשס"ה). ודבק באשתו. ירושלים: ארז. עמ' 201
[18] שם
[19] שג"ר ודרייפוס, עמ' 63
[20] אורות הקודש א', ס"ג
[21] ה"דגמים" נערכו על פי ויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית, ערך "מושגי יסוד בקבלה";
וכן על פי שחטר-שלומי ז' וגן-קגן ר' (2006). קרבת אלוקים. תל אביב: ידיעות אחרונות.
[22] בראשית ב', ז'
[23] כנפי רוח, עמ' 56-60
[24] הרמח"ל, ספר כללים ראשונים. בני ברק תשל"ה, כלל כ"ח
[25] נוב ד' ונוב א', עמ' 59
[26] שם
[27] שם
[28] נוב ד' ונוב א', עמ' 60
[29] נוב ד' ונוב א', כנפי רוח
[30] קורות החיים ערוכים על פי:
וינטר א', הגלוי והנעלם ביצירתו של טוביה כ"ץ - מתוך עבודת התזה לאוניברסיטה העברית ירושלים.
גולדשטיין, י' (2007, 5 בפברואר). ירושלים של טוביה "מצפה למקדש". הצופה, רשימות ירושלמיות.
פרי להמן, מ' – אוצרת התערוכה במוזיאון ישראל, 1979.
[31] סטימצקי הוא אחד משלושת חברי קבוצת האמנות "אופקים חדשים", שנטו בסגנונם לאמנות מופשטת (צ.ה).
[32] טוביה כ"ץ במקור לא ידוע, כנראה הקדמה לאחת מתערוכותיו.
[33] לוריא ציפי (תשנ"ז). הציור והתורה שבעל פה - על עבודותיו של טוביה כ"ץ. דימוי, י"ד, עמ' 92.
[34] ערוך על פי וינטר א', הגלוי והנעלם ביצירתו של טוביה כ"ץ - מתוך עבודת התזה לאוניברסיטה העברית ירושלים.
[35] לביא, י'. לגלות את האמן שבך – ראיון עם טוביה כ"ץ. חברים מקשיבים.
[36] טוביה כ"ץ במקור בלתי ידוע
[37] לוריא, עמ' 94.
[38] ההדגשה שלי (צ.ה)
[39] בוזגלו, י' (2007). אורות המחשבה באומנות הציור
[40] השכתוב שלי (צ.ה)
[41] הערה שלי (צ.ה)
[42] לביא, י'. לגלות את האמן שבך – ראיון עם טוביה כ"ץ. חברים מקשיבים.
[43] גולדשטיין, י' (2007, 5 בפברואר). ירושלים של טוביה "מצפה למקדש". הצופה, רשימות ירושלמיות.
[44] מסכת מנחות דף מ"ג, ע"ב
[45] פרק ג' הלכה ב'
[46] ההדגשה שלי (צ.ה)
[47] בעניין הפסים האדומים יש לדעתי עוד הרבה מקום לעיון ולמחקר בעבודותיו של כ"ץ שלא נדונו במסגרת עבודה זו.
תגובות